משכית

כאן ניתן לקרוא סיכום קצר עודות הפעילות של "משכית" - מפעל עיצובי ישראלי יחודי

הסיכום נילקח ברובו מההקדמה לתערוכה "משכית - מארג מקומי" באצרותה של בתיה דונר במוזיאון ארץ ישראל ב2003.

ראו קישור:http://www.eretzmuseum.org.il/main/site/index.php3?page=242

סיכום ( מאת בתיה דונר):

"משכית" נוסדה על-ידי רות דיין בשנת 1954 במטרה ליצור מקורות פרנסה לעולים החדשים מצד אחד, ולהעניק להם רצף והמשכיות של מסורת ותרבות מבית אבא, במקום של שבר וקטיעה במולדתם החדשה, מצד שני."משכית" ניסתה ליצור מנגנון חוצה עדות ומעמדות, שיחבוק את העולים החדשים והוותיקים במעגל אחד של פעולה משותפת, ועל כן היא סימן דרך ויזואלי וחומרי בתרבות הישראלית.

תחומי פעילות: אריגה, צורפות, קרמיקה, ריקמה, עבודות קש ועור - שילוב בין האמנות המסורתית לבין הדרישות העיצוביות של אותה תקופה.

תבנית הפעולה האידיאולוגית: שימוש בחומרים טבעיים, בחומרי גלם מקומיים ובעבודת יד. את החומרים ודרך העבודה המסורתית שהביאו אתם עולים חדשים ממדינות שונות מתרגמת "משכית" לשפת עיצוב עדכנית: היא משלבת בין אלמנטים מסורתיים של צורפות תימנית לבין תכשיטים עדכניים, חומרים מקומיים בעיצובים חדשניים בתחום האופנה, שטיחים מסורתיים בדרך הכנתם וצביעתם בעיצובים של אמנים ישראלים חשובים ועוד.

"משכית", כאמור, מייצרת מיגוון גדול של מוצרים: משטיחים ואריגים דרך מוצרי אופנה, נעליים, ארנקים ותכשיטים ועד עבודות בקש, נחושת ועור. השמות שניתנים למוצרים הם ישראלים-עבריים: "מדבר", "צבר", "כנרת", ועוד.

"משכית" מקימה מנגנון המתבסס על שיתוף פעולה בין אומנים, מעצבים ומסד שיווקי. בין האמנים שעבדו עם "משכית" – פיני ליטרסדורף, ג'רי מליץ, לולה בר, גדעון אוברזון, תמרה יובל, ריקי בן ארי, נאורה וורשוסקי, ציונה שמשי, ז'אן דוד, עודד בורלא, רות צרפתי, אריקה קלוגר, אביגדור אריכא, ביאנקה אשל גרשוני, נורה פרנקל ועוד.

אחרי מלחמת 67' יוצאת רות דיין לבית לחם ולבית ג'אלה ומאתרת את הרוקמות הערביות המקומיות. רקמות אלה, כמו גם הרקמות של עזה, משמשות לעיטור דגמי הבגדים, אלה משתלבים במגמה האתנית שהתפשטה ברחבי העולם המערבי, ולא מעט בשל האהדה לישראל לאחר מלחמת ששת הימים.

פעילותה של "משכית" דורשת מימון ותמיכה כלכלית מימסדית עקבית כדי להעניק סיוע לאנשים שאינם יכולים להתפרנס בדרך אחרת וכדי לנסח, מה שכונה בשעתו, "סגנון ישראלי מקורי". בשנים שבהן גוברת בארץ השפעת התרבות האמריקנית, כאשר גדל היבוא והייצור המתועש של פריטי לבוש, לא מצליחה "משכית" לעמוד בתחרות בלא לוותר באופן הדרגתי על עקרונותיה, עד שהיא נמכרת למשקיעים פרטיים בשנת 1978 ורות דיין פורשת מתפקידה.

תרומתה של "משכית" לתחומי הטקסטיל והאופנה והעיצוב בישראל משמעותית ביותר גם כיום. "משכית" יצרה הזדמנות ראשונה למעצבים ישראלים, בתחומים שונים, לעצב במסגרתה את עבודותיהם, היא יצרה שינוי בתחומי האופנה והעיצוב (מעיל המדבר של פיני ליטרסדורף, דגמי הבנלון של ג'רי מליץ, שטיחים ארוגים על פי ציוריהם של אמנים ידועים, צורפות בסגנון תימני ועוד), היא בנתה מוניטין לעיצוב הישראלי גם בחו"ל כשמעצבי אופנה צרפתיים ידועים השתמשו בבדים שנארגו ונדפסו ב"משכית" (בלנסיאגה, קארדן, שאנל, דיור, איב סו לוראן, גי לרוש, ז'אק היים ועוד). פריטים של "משכית" ניתנו כשי לאורחים חשובים מחו"ל המגיעים לישראל, מוצריה קישטו את אניות "צים", בניין הכנסת בירושלים (אולם שאגאל), ורבים מבתי המלון שהוקמו בשנות ה-60 וה-70 (הילטון, פלאזה, שרתון ועוד).

דגשים (קטיה):

תבנית פעולה של משכית מקיימת בתוכה עקרונות שהתגבשו במידה מסויימת עוד בזרם הארטס אנד קרפטס הבריטי, גרסאות שונות של יישום עקרונות אלה נוסו ברחבי העולם במהלך סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, מבריטניה עד ארצות סקנדינביות ומרוסיה ועד יפן וארצות הברית. מתוך דוגמאות בולטות מלבד הארטס אנד קרפטס עצמו ניתן לציין את שיתופי פעולה בין אומנים עממיים לאמני האוונטגארד בתחומי הטקסטיל והאופנה ברוסיה ואוקריינה החל מסוף מאה 19 ובזמן המהפכה של 1917 ואחריה, ניתן לציין את הבאוהאוס שבשלבים המוקדמים של התפתחותו בשנות ה-20 הדגיש את חשיבות הסרת הגבולות בין אמנות אומנות ועיצוב. ניתן להגיד כי בכל רגע היסטורי שבו מוצבת שאלת זהות לאומית על כל השלכותיה הפוליטיות והחברתיות, השאלה האסטטית תמיד ניצבת לצידה ועצם הדיון בזהות העיצוב כדיסיפלינה יצירתית בתכופה המודרנית מקושר קשר בלתי נפרד בדיון בזהות לאומית. בסיס השאלה "עיצוב מהו?” תמיד יוצא מתוך שלוש היסטוריות: הבעה אישית – אמנות, הבעה קבוצתית - אומנות, והתפתחות טכנולוגית. המתח בין עבודת יד המקומית והאוטנטית לכאורה לבין ייצור המוני, חסר הזהות לכאורה, בין חומר "טבעי" למלאכותי, בין יצירה מודרנית אינדיוודואליסטית לבין מסורות עתיקות המגלמות זכרון יצרני קולקטיבי מורגש בעיצוב עכשווי ועדיין מהווה תשתית של אתיקות עיצוביות שונות. במילים אחרות "משכית" אף פעם לא הייתה לבד ביחודיותה ובדרכי פעולותה. הכרה בהקשר רחב של מפעל ישראלי יחודי חשובה היום גם מכיוון שאנו חיים בעידן מקושר של גלובליזציה, אבל גם מכיוון ששאלת זהות בתור שאלה אטית ואסטטית צוברת משקל ודחיפות יתרה בעולם בכלל ובמחוזותינו במיוחד.

מתכונת מיזם עיצובי המשלב בין ידע עיצובי ושיווקי מודרני ויכולות, סגנונות וחומרים אתניים מקומיים מתקיימת בחברות בחברות ושיתופי פעולה רבים, דוגמאת לרסן,  Heartwear של לי אידלקורט, R&B Enterprises של סופי רואט ועבודות של רייקו סודו.